דף הנצחה – שמואל פוגלר

אל הסיפור של שמואל (נבי או אצ'י) נחשפנו כשנכדו עמית פנה אלינו וביקש להזמין תרגום מהונגרית לעברית של ראיון עם סבו ז"ל בכדי להקרין אותו באזכרה למליאת שלוש שנים לפטירתו. "שיתפתי את הנוכחים בסיפור על הנסיעה שלנו להונגריה ב 2011 ועל הראיון לערוץ במקומי בכפר הולדתו. כולם היו נרגשים ואני במיוחד", הוא מספר.

 צפו בראיון שביצענו לו תרגום מהונגרית לעברית:

סיפור חייו של שמואל:

שמואל (אצי' נאבי) פוגלר 2015-1931 שמואל נולד באוגוסט 1931 בעיירה קֶ צֶ ל שבדרום הונגריה.

כמאה יהודים בלבד חיו בקצל באותן שנים, אחוז אחד מכלל האוכלוסייה. רובם היו סוחרים ובעלי מלאכה, אנשים דתיים וחרוצים, שניסו להתקיים לצד הגויים בשקט ובשלווה.

כך היו גם אפרים וחנה פוגלר, בעלי חנות לממכר ותיקון שעונים והוריהם של אצ'י ואחותו אדית, הגדולה ממנו בשנה. החנות של משפחת פוגלר הייתה יחידה במינה באזור ושירתה לא רק את תושבי קצל, אלא גם את הכפרים הסמוכים. לכן היה אפרים דמות מוכרת ואהודה הן בקרב היהודים והן בקרב הגויים. לקוחותיו חיבבו אותו, העריכו את יושרו ואת מקצועיותו. חנה עמדה לצדו, סייעה לו בחנות בעת הצורך וטיפלה במשפחה ובעיקר בבת אדית, שהייתה ילדה חולנית ונזקקה לתשומת לב רבה.

אצ'י היה ילד שובב ומלא ביטחון, שנהנה מהחום והאהבה שהרעיפו עליו הוריו, והתקשה להבין מדוע ילדי הגויים מציקים לו ולחבריו. יום אחד תפסו אותו שלושה גויים בוגרים והפליאו בו את מכותיהם. לביתו חזר כואב ובוכה. האב אפרים שאל אותו לפשר בכיו וכששמע מבנו מה קרה הרים את ידו וסטר לו. הייתה זו אחת הפעמים הבודדות בהן היכה את בנו, ואצ'י זכר זאת כל חייו, יחד עם המשפט שאמר לו אז אביו: "כולם יחזרו הביתה בוכים ואתה לעולם לא תגיע הביתה בוכה".

זה היה רגע מכונן, הרגע בו, אל מול רגישותו הטבעית של אצ'י, צמח ונוצק בו גם חוסן נפשי. החוסן הזה הוא שאפשר לו להתמודד עם הנורא מכל בשנים שיבואו אחר כך. "עבור אבא הייתה זו החותמת הסופית בזכותה הבין כי עליו לעשות הכול על מנת להגן על עצמו", כתבה לימים חני, בתו הבכורה של שמואל. "הוא החל להסתובב עם שרשרת כבדה – 'שרשרת של חצי מטר' סיפר לנו בגאווה – ובה הצליף לכל עבר. לא פלא שתושבי העיירה נהגו לכנותו 'שייגץ' ופחדו ממנו". לעתים היו הגויים מגיעים לחנות של אפרים ומתלוננים בפניו על מעשי הבן. אפרים העיף מבט זועם באצ'י והבטיח לגוי שילמד את בנו לקח. אחרי שהגוי הלך לדרכו מרוצה, פנה האב אל הבן בחיוך ונתן לו סוכרייה.

הקלפים נטרפים

בגיל שבע החל את לימודיו בבית הספר הקטן שהקימה הקהילה היהודית בעיר.

לצדו בכיתה למדה אֹולגי, בת גילו שהפכה לחברה טובה ולימים גם לקרובת משפחה, כשנישאה לישראל פוגלר דודו של אצ'י. עד היום היא מספרת על הוריו, על טוב לבם ונדיבותם, ובעיקר על האם חנה שעיניה טובות וחיוכה חם. וכשהיא מדברת על חברּה לספסל הלימודים אינה יכולה שלא לצחוק ולהזכיר כמה שובב היה וכיצד נהג להציק לה ולמשוך בצמתה.

אלה היו ימים יפים, אך בשנת 1939 ,כשעלו לכיתה ב', פרצה מלחמת העולם השנייה, הונגריה הפכה לבעלת בריתה של גרמניה הנאצית, וחייליה נלחמו לצד חיילי הוורמאכט. את הטבעת ההולכת ומתהדקת סביבם החלו יהודי קצל לחוש בסוף 1941 ,אז הורו להם להתייצב פעמיים בשבוע בתחנת המשטרה, כדי לוודא שאינם בורחים.

כעבור כמה חודשים נפלה עליהם גזירה חדשה: גברים יהודיים הוכרחו להתגייס לצבא הונגריה והועסקו בעבודות כפייה. בין המגויסים היה גם אפרים פוגלר. האם חנה ושני ילדיה, כמו שאר יהודי העיירה, ניסו להמשיך בשגרת חייהם ככל יכולתם, אך היה קשה לעשות זאת ללא האב ,הבעל והמפרנס הראשי.

מידי כמה חודשים חזר אפרים הביתה, מותש ומיואש, לחופשה קצרה. יום אחד קיבלו ממנו בני המשפחה מכתב בו התבשרו כי הוא וחבריו נשלחים לאוקראינה. משם אפרים כבר לא שב. חנה ניסתה להמשיך ולקיים את חנות השעונים. בלית ברירה נעזרה בבנה הצעיר אצ'י, שהיה אז בן עשר ונאלץ להעביר שעונים לתיקון או למסור ללקוחות, כשהוא רוכב לבדו על אופניו מעיירה לעיירה.

הברית בין הונגריה לבין גרמניה הנאצית התמוטטה ב-1944 ובמארס אותה שנה נכבשה הונגריה על ידי הצבא הגרמני. היהודים בכל המדינה סומנו מיד בטלאי צהוב ורוכזו בגטאות, לקראת גירושם למחנות. בקצל הוקם גטו בשלושה בניינים צמודים, אליהם הובלו כל יהודי העיירה וכן יהודים מכפרים סמוכים.

בעודם מתארגנים לקראת המעבר לגטו, קראה חנה לבנה, לקחה אותו למזווה, ויחד הם חפרו בו בור עמוק וטמנו בתוכו חבית קטנה עם תכשיטים, שעונים וכלי כסף. אצ'י ספר את הצעדים מפתח החדר אל מקום המחבוא, ואחר כך כיסה באדמה את החבית והחזיר את המרצפות למקומן. הגטו היה צר מלהכיל את כל היהודים, ולכל חדר קטן הוכנסו שלוש משפחות. אנשי "צלב החץ", התנועה ההונגרית האנטישמית הידועה לשמצה, פטרלו בחוץ, זרעו פחד ואימה והשגיחו שהיהודים לא מנסים לשוב לבתיהם.

אצ'י, ילד שעוד לא מלאו לו שלוש עשרה, חמק מהמקום מתי שרק התאפשר, על מנת לקנות אוכל לאמו ואחותו. לאחר כמה שבועות קיבלו יהודי הגטו הוראה לארוז את חפציהם ולהתייצב בחוץ. הם הובלו לתחנת הרכבת ונדחסו לקרונות משא סגורים וצפופים. "מים ואוכל לא היו בנמצא. זעקות שבר, בכי ואנחות ייאוש נמצאו למכביר", כתבה הבת חני דברים ששמעה מאביה. כעבור יומיים עצרה הרכבת בעיר הגדולה סגד (Szeged .(כשירדו מהקרונות קיבלו את פניהם שוטרים הונגריים ואנשי "צלב החץ" במכות, צעקות ודחיפות.

היהודים הובלו לגטו הגדול, שהיה ממוקם בבית חרושת ללבנים, ואליו קובצו יהודים מכל הסביבה. עברו יומיים ואדם מבוגר ולא מוכר פנה אל אצ'י. "אתה יודע לרכוב על אופניים?" "כן" ענה הנער. המבוגר, שלימים נודע כי היה שליח מארץ ישראל, ביקש מאצ'י להראות לו כיצד הוא רוכב. אחר כך תפר על חלקו הפנימי של צווארון החולצה של הנער כיס ובו טמן פתק. "עליך לרכוב לשוק של סגד ולמסור את הפתק לאדם מסוים", אמר לו השליח, ומסר לו פרטים לפיהם יזהה את האיש. אצ'י ידע שהוא מסכן את חייו, אך לא חשב פעמיים. הוא עלה על האופניים, רכב לשוק, מצא את אותו אדם, מסר לו את הפתק ובתמורה קיבל חבילה אותה מסר לשליח. החבילה הכילה תרופות חיוניות, ואצ'י ביצע את השליחות הזאת מספר פעמים.

שבוע עבר וברמקול נשמעה הודעה: מי שמעוניין לצאת לעבודה יתייצב בשער בית החרושת. אצ'י התייעץ עם אמו והם החליטו שמדובר בהזדמנות לעזוב את הגטו. חנה ארזה את מעט הבגדים שהיו להם, ושלושת בני המשפחה, עם אלפי יהודים נוספים, עשו דרכם לתחנת הרכבת הצפופה. כולם רצו לברוח מהגטו וקיוו שהם צועדים לקראת עתיד טוב יותר. אחרי שנדחפו אל הקרונות באכזריות, החלו להבין שאולי טעו בתקוותם שגורלם ישתפר. אצ'י הביט סביבו בקרון הצפוף, הוא הכיר חלק גדול מהנוסעים, שהגיעו כמותו מקצל.

ביניהם זיהה גם את לוסטיג זולטן, המורה היחיד בבית הספר היהודי בעיירת הולדתו. התחנה הראשונה בה עצרה הרכבת הייתה דברצן. הכוחות הרוסיים תקפו את האזור בהרעשה ארטילרית כבדה. קרונות הרכבת נפתחו וכולם ברחו לשדות החיטה הסמוכים. כשנקראו לחזור לקרונות הצפופים ביקש אצ'י לברוח עם יונגרס, חברו מקצל. חנה התנגדה. היא חששה להישאר לבד עם אדית החולה והודיעה לבנה שלא תוכל להסתדר ללא עזרתו. הבקשה של אמו, יחד עם אזהרות השוטרים לפיהן מי שינסה לברוח ייהרג במקום, גרמו לאצ'י לוותר על רעיון הבריחה. אחרי שעלה חזרה לקרון ראה שהשוטרים הציתו את כל השדות מסביב, על מנת לא לאפשר לאף יהודי לחמוק. לאחר יומיים של נסיעה בתנאים לא תנאים עצרה הרכבת.

הנוסעים ירדו מהקרונות אל לילה קר, חיילים ושוטרים קיבלו את פניהם בצעקות, קללות ומכות. מסביב הבחינו בגדרות תיל אימתניות. פחד גדול נפל על כולם. המורה לוסטיג זולטן, שהבחין כי חלק מהאנשים מופנים ימינה וחלק שמאלה, הבין מיד מה קורה. הוא אחז בידו של אצ'י, הביט בחנה והודיע לה: "הוא הולך איתי". 3 חנה החזיקה בידה של אדית, הביטה בעיניו של בנה ונפרדה ממנו ללא מלים. לא היה זמן ליותר מזה, השוטרים דחקו ודחפו. אצ'י לא הבין שזוהי הפעם האחרונה בה יראה את אמו ואחותו. עוד באותו לילה הן נשלחו לתאי הגזים. זולטן ואצ'י הלכו זה לצד זה. "תזכור, אתה בן שמונֶה עשרה. כילד אין לך סיכוי לשרוד כאן" אמר המורה לתלמידו. "לך על קצות האצבעות" המשיך זולטן ללחוש, כשהוא מנסה לעזור לנער הצעיר שלידו, עוד לא בן שלוש עשרה, להיראות כבן שמונֶה עשרה. זה עזר, אצ'י נשלח לצד החיים.

באולם גדול קיבל את פניהם שלט "לגברים בלבד" וחיילים הורו להם להתפשט ולקחת איתם רק את הנעליים. שיער ראשם גולח ואל חיקם נזרקו בגדים – כותנת פסים וכובע שהיו גדולים על אצ'י בשלוש מידות. הם הובלו לבלוק מספר 11 ,מול מחנה הצוענים. אצ'י שמח לראות שהמורה זולטן נמצא עימו באותו בלוק. לצידו חש פחות אבוד ויותר מוגן. השכם בבוקר העירו את האסירים בצעקות והורו להם להתייצב בחוץ למסדר. אחרי כמה שעות קיבלו ארוחת בוקר – חתיכת לחם קטנה. השגרה הזאת חזרה על עצמה: יוצאים מהבלוק, עומדים בחוץ שעות, אוכלים במשורה, שבים לבלוק וחוזר חלילה. ביום השלישי, כשיצאו לעוד מסדר של השפלה ועינויים, רץ המורה זולטן לעבר הגדר המחושמלת והסתער עליה. הוא מת במקום. אצ'י הביט בו בעיניים קרועות לרווחה, קרן האור היחידה בגהנום הנורא אליו הגיעה, כבתה. הוא חש שנותר לבדו בעולם, עולם קשה, אכזרי ומפחיד. מאין שאב את הכוחות להמשיך הלאה, אין לדעת.

בקהות חושים, יחד עם שאר אנשי הבלוק, המשיך בשגרה הקשה. כעבור כמה ימים, כשהקאפו ציווה על כמה אסירים להחזיר למטבח את החביות ששימשו להבאת האוכל, הצליח אצ'י לתפוס חבית והלך עימה למטבח. הוא נשאר במקום והחל לעבוד בקילוף תפוחי אדמה. כשהבחין באסירים מזי רעב שעובדים בחוץ, טמן בכיסיו קליפות של תפוחי אדמה, יצא החוצה ופיזר אותן ליד האסירים, שיוכלו לאכול. הקאפו הבחין בו, אחז בזעם בצווארון הכותונת שלו וסחב אותו לבריכת מים שנכרתה באדמה ושימשה לשטיפת החביות. אצ'י יצא מהמים רטוב ומפוחד ואז שמע מהקאפו שדינו עשרים וחמש מלקות. במכה השלישית התעלף. הוא מצא עצמו שוב בבלוק 11, בלי חלק אחד בגופו שאינו פצוע וכואב, וידע שעליו לברוח.

בעזרת כף ששמר בכיסו יצר חור קטן בקיר של הבלוק ויצא החוצה. הוא הגיע לבלוק 2 ,הבלוק בו שכנו האסירים הפוליטיים. הם הביטו בנער הצעיר והמוכה וריחמו עליו. בפינת הבלוק ניצבה ערימה של כיכרות לחם, המיועדות לכל המחנה. "תאכל כמה שתרצה, אבל מחר אתה חייב לעזוב, אם ימצאו אותך פה יהרגו אותך ואותנו". למחרת בבוקר חזר אצ'י למטבח והמשיך לעבוד בו כאילו דבר לא קרה. אחר כך שב לבלוק 11 ,אך במסדר הבוקר לכד את עינו של הקאפו ונשלח עם אנשים נוספים, חולים וזקנים, לבלוק אחר, זה שממנו לא חוזרים, זה שממנו ממשיכים רק לכיוון אחד – למשרפות.

לעת ערב הגיעו המשאיות, שלוש במספר. האסירים הצטוו לעלות עליהן. אצ'י עלה על המשאית האחרונה, יודע בדיוק לאן מועדות פניה. אנשים סביבו בכו, זעקו, התפללו. אצ'י עצר את הדמעות וסקר בעיניו את דפנות המשאית. אחרי כמה מטרים של נסיעה, כשליבו הולם בפראות, הצליח להשתחל דרך פתח קטן וקפץ החוצה. בחסות החשיכה חמק חזרה לבלוק 11 ועלה על אחד מדרגשי העץ, רגליו רועדות אך הוא חש שחייו ניצלו. שוב. מבחוץ שמע רעש משאיות וזעקו 4 אצ'י רץ החוצה, לקח בגדים מתוך הערמה ועלה על משאית שהמתינה בצד.

אחרי שעה קלה הורידו את האסירים הניצולים ליד מסילה שהופצצה והורו להם לפנות מרכבת משא שהגיעה למקום שקים עם תפוחי אדמה ולהעבירם למשאית. המשימה הושלמה ואצ'י שוב במחנה, הפעם בבלוק 29 ,בו שוכנו הילדים שנפלו קורבן לניסויים המפלצתיים של מנגלה. אצ'י הבחין שרוב יושבי הבלוק הם תאומים. מדי בוקר הוציאו אותם משם והם שבו לעת ערב מותשים וכואבים. א'צי ומספר נערים אחרים נשלחו לעבודה בבית חרושת, שם התגלה לראשונה שזרועו טרם סומנה, והמספר B14630 הוטבע עליה. החורף כבר היה בעיצומו, הקור והרעב והפחד הפכו לבני לוויה קבועים. יום אחרי יום יצא אצ'י לעבודה הקשה, שב ממנה לבלוק, הלך לישון וקם ליום נוסף של אימה.

יושבי הבלוק כמעט ולא דיברו זה עם זה. כל אחד התכנס בתוך עצמו, תשוש, מפוחד ושומר כל טיפת כוח שעוד נותרה בו על מנת לשרוד את היום הבא. כשהנכד איתי השתתף במסע לפולין, כתבה לו אמו נורית, בתו של האסיר B14630" :אתה נפגש זה מקרוב עם ההיסטוריה, עם העבר שלנו כעם ובאופן פרטי עם עברו של סבא לוליק, סבתא חווה והמשפחה שאיננה. אלה רגעים בחייו של ילד או איש לשאול כיצד ? למה ? לא להבין את הזוועה, הבלתי הגיוני ואנושי. ומול כל אלה – מול מכונת ההשמדה הנאצית ואטימות העולם, מול התמוטטות הציוויליזציה האנושית, מול התממשות המפלצתיות והרוע, מול מסכת החורבן וההרס, מול עמים וקהילות שהיו שותפות ברצח מתועב של העם היהודי, במקום בו השאול, הסבל והמוות הצביעו שקץ העולם היהודי הגיע, מול כל אלה קם עם! " סבא לוליק, השייגץ מקצל, הוא חלק מאותו סיפור של אותו ניצחון של אותה תקומה.

הילד השובב, מלא השמחה והביטחון, שנולד במשפחה דתית עמלה, שחיה את חייה בכבוד, באמונה ובאושר, עד לאותו רגע שהכול התמוטט – הוא העדות לכוח, חוסן ואמונה של עם שלם. זהו סבא שלך, האיש שעמד מספר פעמים מול המוות, ובאחת הפך מילד לאיש הנלחם על החיים. ילד ששרד בחושיו החזקים והבריאים פעם אחר פעם את האובדן של הקרובים לו ביותר, מהשכול שהיה סביבו, הכאב ,הרעב והפחד , מכל אלא קם אדם : גיבור, צנוע, נחוש, אוהב אדם, אבא וסבא שאין שני לו". איתי, מלווה באביו אייל, קרא את המכתב והתקשר אל סבו כשהוא עומד מול בלוק 11 ,בחצר בה נערכו המסדרים האכזריים. סבא לוליק, בקול רועד, הנחה את איתי ואייל והסביר להם היכן עמד המטבח, איפה קיבל את המלקות, באיזה מקום עצרו המשאיות, כיצד עמדו במסדרים. בכי של התרגשות משני צידי קו הטלפון , רגע מטלטל שייחרט לנצח בתולדות המשפחה. בתחילת 1945 ,כשתבוסתה של גרמניה הנאצית כבר הייתה ודאית ובעלות הברית הלכו וכבשו מחדש את מדינות אירופה, החלו הגרמנים לפנות את אושוויץ ולהצעיד עשרות אלפי אסירים לכיוון גרמניה.

הצעדות הארוכות בשלג, של אסירים חלושים ומזי רעב, גבו את חייהם של כחמישה עשר אלף איש. אצ'י היה בין הצועדים במצעד המוות הזה, מותש וחלש ורזה הוא בקושי שרד אותו. האסירים הובלו לאורך מספר קילומטרים לתחנת רכבת, שם נדחסו לקרונות, שהחלו מיד לנוע. המסע נמשך מספר ימים, מדי פעם נפתחו הדלתות ולקרון הושלכו כמה כיכרות לחם, שגרמו למהומת אדירים. לא פעם הסתיימו המאבקים על פיסת לחם במותו של אסיר, ובעצירה הבאה הושלכה הגופה החוצה. הרכבת עצרה במחנה הריכוז פלוסנבירג (Flossenbürg (שבגרמניה. על השלג בפתח המחנה שכבו מאות גופות.

אצ'י הביט באימה במחזה הזה, אך יצר ההישרדות גבר על הכול. הוא ניגש לאחת הגופות, הסיר ממנה את הנעליים, ונעל אותן לרגליו הקפואות. המעשה הזה הציל את חייו, הוא איפשר לו להמשיך לצעוד. כשהבחין בשמיכה זרוקה בסמוך, לקח גם אותה והתעטף בה. הצעידה הרגלית נמשכה. אל האסירים מאושוויץ הצטרפו אסירים מפלוסנבירג, כולל חיילים רוסיים שנשבו. החיילים הללו הצילו את חייו של אצ'י. הם ראו את הנער הצעיר צועד בקושי, עטוף בשמיכה דקה וקרועה, והחליטו לעזור לו. בכל פעם שכשל, בכל פעם שהיבלות וכוויות הקור ברגליו כמעט והכניעו אותו, הם אחזו בו וסחבו אותו אתם, ביודעם שמי שמתמהמה, ולו לרגע, נורה מיד בראשו.

מצעד האימים הזה עבר בכפרים גרמניים. האסירים ניזונו רק משלג שהרימו בידיהם והכניסו לפיהם. תושבים שריחמו עליהם וניסו לזרוק לעברם פרוסת לחם, הורחקו בגסות על ידי החיילים. בכפר רודינג (Roding (הוכנסו הצועדים למתבן, אצ'י שכב על הקש מותש. קולות הגיעו לאוזניו: "ניצלנו, הגרמנים ברחו, ניצלנו". שני החיילים הרוסיים ששכבו לצידו קמו, נתנו לו נשיקה על לחיו, בירכו אותו ויצאו מהמתבן להצטרף לכוחות המשחררים. בשארית כוחותיו דידה אצ'י החוצה. הוא ראה חייל גרמני מוטל מת ומכיס מעילו מציצה קופסת שימורים. בצעדים כושלים פסע לעבר הגופה והושיט יד לקחת את הקופסה, אך לא הצליח. הוא איבד את הכרתו וצנח לצד החייל הגרמני המת.

כשהתעורר מצא עצמו בביתה של משפחה גרמנית בכפר. אחר כך נודע לו שהובא לשם על ידי חיילים אמריקאים, שהורו למשפחה הגרמנית לטפל בו עד שיחלים. מדי פעם הגיע חייל לבקר אותו ולראות מה שלומו. אט אט הלך אצ'י והבריא. כמה חודשים עברו והחייל האמריקאי, שחיבב את אצ'י עד מאוד, הציע לו לנסוע למשפחתו בארצות הברית. הנער שקל את הרעיון ברצינות, אך אז אותר על ידי הצלב האדום שמסר לו מכתב מסבתו, אמו של אפרים: "המשפחה מחכה לך בבודפשט". הוא ידע ש"המשפחה" אינה כוללת את הוריו ואחותו, לא היו לו כל אשליות. אבל העובדה שסבתו ודודיו, האחים והאחיות של אביו ואמו, ניצלו והם חיים בבודפשט, שימחה אותו. הוא נפרד ממיטבו האמריקאי ועלה על רכבת להונגריה.

העלייה ארצה

אצ'י, בן ארבע עשרה, הגיע לבודפשט לבדו. הוא זכר שדודתו אסתר חיה קרוב לתחנת הרכבת והצליח למצוא את ביתה. אל הבית הוזעקו בני משפחה נוספים, כולם נרגשים לגלות ששריד יחיד ממשפחתו של אפרים נותר בחיים. כעבור מספר ימים כבר עשו אצ'י ואחד הדודים את דרכם לקצל.

הנער הצעיר קיווה בכל מאודו למצוא את הדברים שהסתיר עם אמו, השרידים היחידים שנותרו לו מחייו הקודמים, מזכרות מהוריו ואחותו, מאנשים שהיו ואינם, אהובים שאפילו הזכות להיפרד מהם לא ניתנה לו. הדוד דרש בתקיפות מהגויים אשר חיו בבית שיניחו להם להיכנס. אצ'י ספר את הצעדים מפתח המזווה למקום המחבוא והחל לחפור. מסביב עמדו הגויים ועיניהם כלות. גם הם חיפשו את האוצר – הרסו קירות, הרימו מרצפות – אך לא מצאו.

והנה מגיע הנער הצעיר ותוך דקות שולה מהאדמה חבית עם תכשיטים וכלי כסף. הם חרקו שיניים בעודם מביטים בשני היהודים מסתלקים עם רכושם מלפני המלחמה. בבודפשט הצטרף אצ'י לתנועת השומר הצעיר. שליח התנועה שהגיע מארץ ישראל הוא חיים גורי, ואצ'י נסחף אחרי הכריזמה שלו ומאזין בשקיקה לסיפוריו על החיים בישראל ועל החלום להקים מדינה יהודית, מדינה בטוחה וגאה. הוא חש שכל רצונו לעזוב את הונגריה כמה שיותר מהר ולעלות ארצה.

כששמע שבתנועת הנוער הציוני יש סיכוי לעלות מהר יותר לישראל, החליט לעבור אליה. חבריו החדשים בתנועה קראו לו נאּבי, כינוי הונגרי מקובל לאדם גדול וחסון. באחד המפגשים ראה לראשונה את חווה לנדוור, נערה בת גילו, שבמהלך המלחמה אמה הביאה אותה ואת אחותה למנזר וכך ניצלו חייה. הקשר בין אצ'י לחווה הלך ונרקם לאיטו, ובינתיים התבסס בהונגריה השלטון הקומוניסטי והפעילות הציונית נאסרה. כך גם היציאה מהמדינה. הפעולות של תנועות הנוער הציוניות הפכו חשאיות, וכך גם העלייה ארצה, שנעשתה דרך צ'כוסלובקיה, אשר גילתה יחס סובלני יותר כלפי היהודים שביקשו לעזוב ולעלות לארץ ישראל.

כשאצ'י התבקש לסייע בהברחת יהודים מהונגריה לצ'כוסלובקיה, הוא נענה ללא היסוס. במשך חצי שנה הוביל קבוצות של ארבעה או חמישה אנשים ברכבות, עד לנקודת מפגש בגבול הצ'כי, שם מסר אותם לידיו של גוי, שילם לו ודאג שיעברו את הגבול בבטחה. יום אחד קיבל הודעה: המשטרה ההונגרית עלתה עליך, אתה חייב לעזוב כמה שיותר מהר. חבריו בתנועה סייעו לו, ותוך ימים ספורים התארגן המבצע לחילוצו. אצ'י הודיע לחווה: אם את רוצה לעלות אתי לישראל, פגשי אותי מחר בתחנת הרכבת. כשאמרה לו שהיא זקוקה לזמן על מנת להיפרד ממשפחתה, ענה: "אין זמן לפרידות, חייבים לצאת".

למחרת הגיעה חווה לתחנה והם עלו לרכבת כמתוכנן. אצ'י ידע שעליו לרדת בתחנה מסוימת, להחזיק בידיו זר פרחים שישמש כסימן הזיהוי שלו, ולפגוש גוי שיחזיק תחת זרועו הימנית קערת מתכת. אלא שכל הדרך הארוכה, בכל תחנה שעצרה הרכבת, לא הצליח למצוא ולו מוכר פרחים אחד. לבסוף הגיע 6 לתחנת היעד ללא הזר. הוא זיהה את הגוי, אך זה לא זיהה אותו. לבסוף הבין הגוי שהבחור שמנסה ליצור עימו קשר עין, הוא האדם לו הוא מצפה, והחל לצעוד אל מחוץ לתחנה. א'צי הלך במרחק מה אחריו, ואחריהם חווה ושני יהודים נוספים. הם הגיעו למקום מסתור, משם הובלו באישון לילה לאיטליה והגיעו לעיר הנמל בארי. על האנייה בדרך לישראל חברו לזוג הונגרי נוסף, מורדי ואסתי גידרון, שהפכו לחברי נפש.

במהלך ההפלגה כרע אצ'י ברך וביקש מחווה את ידה. היא נענתה ברצון וכך החלו חייהם המשותפים, חיים של זוגיות אוהבת ותומכת שעד היום מהווה דוגמה לצאצאיהם. "אבא ואימא הם כרטיס הפיס שלנו", כהגדרתה של הבת הצעירה נורית. באפריל 1949 הגיעה האנייה לחופיה של המדינה שאך זה קמה. הנוסעים הנרגשים ראו את רכס הכרמל מרחוק ומחו דמעה. רובם היו ניצולי שואה, והעלייה ארצה הייתה חלום שהתגשם וסמל לניצחון, ניצחון אישי ולאומי.

חיים חדשים וטובים

עם בואו ארצה הפך אצ'י לשמואל, וכבר למחרת, נאמנים לערכים שספגו בתנועת הנוער, שמו הוא וחווה את פעמיהם לקיבוץ תל יצחק, שהוקם כעשר שנים לפני המדינה. הם קיוו, אחרי שנים של נדודים ותהפוכות, למצוא סוף סוף בית יציב וחם. האכזבה הייתה קשה. עוד לפני שהספיקו להניח את המזוודה בחדר הקטן שקיבלו, כבר הודיעו להם היכן יעבדו מחר, ועזבו אותם לנפשם.

למחרת לא התייצבו ברפת ובלול, אלא בתחנת האוטובוס שמחוץ לקיבוץ. לשניהם היו קרובי משפחה בתל אביב ואצלם מצאו לעת עתה מקום לגור. הם עבדו בעבודות מזדמנות וכעבור זמן נישאו כדת וכדין ועברו לירושלים. שמואל החל לעבוד כפועל בניין בסולל בונה, וחווה כתופרת וכמלצרית. כעבור כשנה החליט שמואל להתגייס לצה"ל. הוא היה בן עשרים, ניצול שואה ועולה חדש, אבל ההתאקלמות שלו בצבא הייתה כמעט מידית.

את המבטא ההונגרי שלו השיל במהירות, וחבריו החיילים התקשו להאמין שהחייל הזה, זקוף הקומה, החייכן, בעל העיניים הטובות והנכונות לעזור בשמחה, אינו צבר יפה בלורית ותואר אלא עולה וניצול. במחצית הראשונה של 1951 שמחו שמואל וחווה לגלות שהם מצפים לילד. אחרי האובדן והשכול שחוו, הייתה הבשורה הזאת בגדר נס והגשמת חלום. חני נולדה בינואר 1952 .שמואל היה בצבא, וחווה, נרגשת וגם חוששת, הזעיקה את חברתה אסתי. יחד הן עלו על אוטובוס ונסעו לבית החולים שערי צדק. רק כעבור מספר ימים, כששמואל הגיע לחופשה, הוא התבשר על לידת בתו הבכורה, ולא היה גבול לשמחתו.

כעבור חמש שנים הצטרפה למשפחה הבת השנייה, נורית. חווה ושמואל היו מאושרים. עבור שניהם המשפחה שהקימו הייתה סמל לניצחון ולתקומה. הם היו שני ניצולים, ששנות הנעורים שלהם נלקחו מהם, שחוו שכול ואימה, ובמו ידיהם שיקמו את חייהם. מורדי גידרון, חברם הטוב מאז המפגש באנייה שהביאה אותם ארצה, כתב על כך אחרי מותו של שמואל: "שמואל הוא חבר נעורים, שבשבילי יישאר נאּבי מהתנועה הציונית. נאּבי יקר, אתה זוכר שלדור שלנו לא היו נעורים? שגזלו מהדור שלנו את תקופת גיל השלוש עשרה עד שמונה עשרה הסוערת? אצלך הגז לה החלה כמה חודשים לפני בר המצווה שלך.

אצלי הקטסטרופה התחיל בדיוק 7 ביום בר המצווה. היה דמיון מסוים בגורל של שנינו, למרות שאתה מהכפר, משם באו החזקים, ואני מהעיר מקום החלשלושים. אך שנינו עמדנו מול התופת במחנות הנאציים. "אחרי השחרור, כשאנחנו שוקלים שלושים או ארבעים קילו, התחלנו להתאושש, אך העיר בודפשט לא הבטיחה לנו שום עתיד ושום הכרה, שום פיצוי על אובדן המשפחות והנעורים.

בשניים באפריל 1949 נפגשנו מעבר לגבולות הונגריה, מעבר לגבולות הארץ שהייתה מקום הולדתנו אך נישלה והכזיבה אותנו ומכרה אותנו לגרמנים. לשנינו היו כבר אז חברות שאהבנו אותן ושלא הכזיבו, אלא עמלו עימנו קרוב לשבעים שנה במלאכת בניית המשפחות ועיצוב חיי החופש בארץ החדשה. "אתה נלחמת במסגרת הצבא הישראלי ואני השקעתי למען העבודה והחינוך בישראל. ואולי הצלחנו… אתה התעייפת טרם עת ורעייתי התעייפה טרם עת, אולם אנו משאירים כאן דור חדש של ילדים וילדי הילדים, ששום כוח לא יגזול מהם את הנעורים ואת החיים".

להיות חייל ,מנהיג ומפקד

כפי שנהג בצבא, כך נהג שמואל גם במשפחה שהקים: שום מילה על המוראות שעבר, על הדברים שחווה, על הזוועות שידע. "לשום דבר בילדות שלי לא היה קשר לקשיים ולמראות עימם התמודד. אבא בחר לשים את הקושי במגירה לא נעולה על מנת לאפשר לנו לחיות בשפיות, ביטחון ואהבה", כתבה על כך חני כעבור שנים. "נושא השואה לא דובר בבית", מעידה גם הבת נורית.

"לא ידענו דבר על מה שעבר על ההורים. ידענו שלאבא יש מספר על היד, אך הוא מעולם לא נראה לנו קשור למה ששמענו בבית הספר. גדלנו בבית חם, ארצישראלי, בשיכון צה"ל בבני ברק, שכונה חילונית וצברית לכל דבר". הקריירה הצבאית של שמואל התפתחה במהירות. הוא התגייס לחיל רגלים, עבר קורס קצינים, הפך למ"פ והתמחה בנושאי אפסנאות, לוגיסטיקה ,תחזוקה וניהול. תחת פיקודו נוצלו משאבי צה"ל על הצד הטוב ביותר ושימשו את הלוחמים כיאות וכנדרש.

בקרב עמיתיו ופקודיו נחשב לא רק לאיש מקצוע מעולה, אלא גם למפקד אהוב. בנותיו זוכרות לטובה את השתתפותן בחייו הצבאיים: טיולים, נופשונים, סדרי פסח, שבתות. הוא הקפיד לטפח את תחושת המשפחתיות בקרב אנשי הקבע שתחת פיקודו, וכפי שעירב את רעייתו ובנותיו בחייו הצבאיים, דאג שגם האחרים יעשו זאת. לאחר מותו הגיעו לבית המשפחה מברקים מפקודים לשעבר, ששמעו על לכתו ורצו לחלוק את זיכרונותיהם. כולם דיברו על הגינותו ויושרו, על ההבנה שגילה כלפי הצרכים שלהם, על ההתחשבות שהפגין כלפיהם, על מפקד שיודע לשלב בין מקצועיות לאכפתיות, מפקד שהוא גם אבא.

ערך המשפחתיות עמד במקום גבוה בסולם העדיפויות של שמואל, והוא נהג בהתאם. יום אחד קיבלה חווה טלפון אנונימי בו נאמר לה שבעלה נראה בחברת חיילת צעירה, זהובת שיער ויפיפייה. חווה הגיבה בצחוק גדול, ותוך זמן קצר התברר מי הייתה אותה חיילת: הבת חני… שמואל היה גאה בתפקידיו הצבאיים, חש שהוא תורם את שלו לבניית הארץ ולהגנה עליה ובכך מגשים הלכה למעשה את האידאולוגיה הציונית בה דגל. וזה בדיוק מה שמסר לבנותיו וגם לבני המשפחה המורחבת, בעיקר לאחייניו, שעבורם הפך דמות לחיקוי, דוד שהגיע "משם" אבל הפך לישראלי לכל דבר. תפקידיו חייבו אותו לשוט בארץ לאורכה ולרוחבה, לעתים עבר לגור עם המשפחה במקום מרוחק, כך למשל בגוש תל חי, ולעתים שירת במרחקים לבד, כך היה במערב סיני. הוא השתתף במלחמת סיני, במלחמת ששת הימים ובמלחמת הכיפורים. תמיד בחזית, כשכל הנושא הלוגיסטי על כתפיו. ב-1967 ,מלחמת ששת הימים, שימש כאחראי לוגיסטיקה באזור הגולן, ושם גם נפצע מפגז שנפל לידו.

כמה שנים אחר כך עברה המשפחה מבני ברק לשכונת אפקה, ובשל הפציעה הצטרף לבית הלוחם בשכונה. זו הייתה תחילתה של חברות מופלאה בינו לבין חבורה נהדרת של יוצאי צבא, שליוו אותו ואת משפחתו כל חייו. חברים לחיים. 8 חווה, שניהלה את הבית ביד רמה, עברה קורס מנהלות משק בית בתדמור עבדה והתקדמה בתחום המלונאות. היא נעה ממקום למקום על אופנוע, אישה מלאת חיים ,חזקה, אנרגטית לעיתים קצרת רוח תכונות שאפשרו לבעלה להיות תמיד הסבלני, המכיל, המקבל והמבין רגשן, שבוכה למראה משחק כדורגל טוב.

"אימא הייתה הקרקע המוצקה -האדמה ואבא השמים שנפרשו מעלינו ,אלה אפשרו לנו לנוע בעולם בביטחון, ידענו שיש מי שדואג לנו", מגדירה נורית את התיאום המושלם בין הוריה. בשבתות הרבו בני המשפחה לצאת לטיולים עם חברים, ללכת לים, לארח ולהתארח. בחגים ביקרו בבית הכנסת, בערבי שבת אכלו יחד סביב שולחן מלא בכל טוב. בהזדמנויות אלה ואחרות עלו על שולחנם שלושה מאכלים קבועים ששמואל נהג להכין: צ'ולנט שאין כדוגמתו, מרק עוף נהדר וגֹומּבּוץ, אותן כופתאות הונגריות מתוקות, חגיגה לחיך. כשחברים תהו מה סוד המאכלים הטעימים של שמואל, הוא צחק וענה: "כל פעם שאני מכין משהו, יש שם חתיכה מהלב שלי".

"וזה בדיוק מה שהיה טבוע בו", מציינות הבנות , "לעשות כל דבר באהבה ובהתכוונות". עשרים וחמש שנה נמשך השירות הצבאי של שמואל, ובגיל ארבעים וחמש השתחרר כסגן אלוף, שפיקד על אגד תחזוקה גדודי וחטיבתי. מהר מאוד מצא תפקיד חדש, שתאם בדיוק למידותיו: המנהל הלוגיסטי של בית החולים תל השומר. מועמדים רבים נבחנו לתפקיד, ושמואל נבחר בין רגע. העובדה שיוכל ליישם באזרחות את הידע והניסיון הרבים שצבר בצבא מילאה אותו אושר.

במסגרת התפקיד הקים את המערך הלוגיסטי )הלא רפואי(של תל השומר ואחת מגולות הכותרת בעבודתו שם הייתה אבזור הציוד הלא רפואי בבית החולים החדש. היה זה תפקיד תובעני, אך הוא נהנה מכל רגע והפך לדמות מוכרת, אהובה ואהודה. כל רופא, בכיר כזוטר, מומחה וסטז'ר, האחיות והסנטרים , ידעו שיוכלו לבקש משמואל פוגלר כל דבר, זה ייענה במאור פנים ויקבל את השירות הטוב ביותר. כפי שנהג בצבא, כך נהג גם בבית החולים – מעולם לא צעק, פעל בדרכי נועם, נכון ושמח לעזור ככל יכולתו.

"המפגש עם הרוע המוחלט ביטל בעצמו כל טיפה ממנו ", אומרת נורית, " הוא נהג בדיוק הפוך ממה שראה וחווה בשנות המלחמה". בגיל ששים וחמש, אחרי עשרים שנה בתל השומר, פרש שמואל לגמלאות בשנית . בבית החולים נערכה לכבודו מסיבת פרישה שכמותה לא נראתה עד אז .ברכות , ומחמאות כיבוד כמו בחתונה הערכה ואהבה בשפע . למרות הפרישה לא הפסיק שמואל לעבוד ולקח על עצמו תפקידים שונים עד שמלאו לו שמונים. תמיד ובמקביל לכל מה שעשה היה נוכח מלא ,בחום ובשמחה גדולה אל שתי בנותיו, שנישאו והקימו משפחות משלהן. הוא שפע אהבה כלפיהן, כלפי בני זוגן וכלפי הנכדים ואלה השיבו לו אהבה. בכינוסים משפחתיים נהג להביט בהם, ובעיניו היו עולות הדמעות. "אתם הניצחון שלי" היה ממלמל… כשחווה ושמואל בני שמונים ושישים שנה לבריחתם ארצה ,המשפחה עורכת מסע מרגש להונגריה ומבקרת בקצל ובבודפשט.

את העבר האכזרי ניצחו כמה רגעים מכוננים ומיוחדים ,באותה אוניברסיטה שהשיתה את חוקי נומרוס קלאוזוס )שיטה להגבלת מספר הסטודנטים היהודים (בתם נורית מקבלת את הדוקטוראט בחינוך. עיניהם של ההורים הגאים מוצפות דמעות שמחה ואושר ואז חווה ממלמלת .." אני שונאת אותם, אך בשביל רגעים כאלה שווה לחיות ".

ממגירות הנפש והעבר

כשגלעד, בנה הבכור של חני ונכדם הבכור של סבא לוליק וסבתא חווה, התבקש לכתוב עבודת שורשים, הוא ביקש משמואל שיספר לו על חייו. הייתה זו הפעם הראשונה בה שמעו בני המשפחה על מה שקרה לו באותן שנים נוראות. "זכיתי להיות האדם הראשון אשר סבא שיתף וחלק איתו את סיפורי חייו, סיפורים המלווים אותי מאז, והשפיעו עמוקות על חיי.  אותה נחישות ותשוקה לחיים ליוותה אותו לאורך שנות המלחמה, הגטאות, מחנות הריכוז וההשמדה ומסע המוות, שמהם ניצל תודות לשילוב בלתי אפשרי של תושייה וניסים.

לאחר המלחמה כוחות הנפש הללו נשאו אותו במהלך העלייה וההשתרשות בארץ, השירות הצבאי הארוך, ההורות, הסבאות וההתמודדות עם בריאותו. "זכיתי, במלוא מובן המילה, להיות נכד לאדם מופלא אשר בזכות אותה נחישות – קיבלתי את חיי שלי. סבאל'ה אהב את בנותיו ונכדיו יותר מכל דבר אחר בעולם. גם בשנים האחרונות, כאשר אנרגיית החיים כבר דעכה בו, הנוכחות שלנו איתו הייתה ממלאת אותו בשמחה ומחזירה את האור לפניו. 9 "התמונה שלו עם נינתו הקטנטונת, עושה פרצופים וקולות ילידיים, ימים לפני שהשבץ הכניע אותו שוב, מזכירה לי תמיד שעמוק בפנים היה ונשאר ילד שובב ואוהב חיים.

זכיתי לאורך חיי להמשיך לשמוע את סיפוריו, לשוחח, לשתף, להתייעץ ולהקשיב לחוכמת החיים שלו, שאפשר לסכמה במילותיו שלו: פשוט תחיה. "זכיתי להיות עבורו נכד בכור, כמו בן זקונים. אהבתו, דמותו, סיפוריו, יכולתו להכיל ולתמוך בכל מצב, פשטותו, צניעותו, אהבת האדם שלו, דרכו כבעל, אב, סב וחבר – כל אלה יהיו תמיד כמגדלור ומצפן בהפלגת חיי שלי. בעולם סוער, אשר טבעו ואנושיותו נסחפים, נשחקים ומשתנים ללא הרף, זיכרון איכויותיו של סבא הוא כמו עוגן ושורש, אשר מחוברים לאמת האדם והבריאה. ומתוך הקשר עימו זיקקתי שתי איכויות אשר נישאות איתי כבסיס עמוק ורחב: תחושת המסוגלות – אותה העצמה אשר יוצרת חוויה פנימית המאפשרת לאדם להתמודד באופן יצירתי ומתחדש עם אתגרי החיים; ושורש האהבה – הידיעה הפנימית שאנחנו אהובים ונראים ללא תנאים וללא גבולות. "סבא זכה לקבל את האיכויות הללו ממשפחתו בילדותו, לממשן ולשאוב מהן כוחות נפש לאורך אתגרי חייו האדירים, ולהעביר לנו אותן בעצם היותו". אחרי שסיפר לנכדו את קורותיו בשואה, נפתח בו משהו, והוא החל לספר ולשתף, ואפילו הפך לעד בבתי ספר. גם להצעה של ארכיון שפילברג נענה, ועדותו המצולמת שמורה שם ואף אפשרית לצפייה באינטרנט.

אחרי מות – מקצת הדברים שנישאו בלוויה

אצ'י – שמואל נפטר בעשרים ושלושה בנובמבר 2015 , בן שמונים וארבע, בדיוק ביום ההולדת של רעייתו חווה, כאילו רצה לומר לה שהיא חייבת לחיות, ושאמנם הוא הולך, אבל משאיר לה כצוואה ומתנה את החיים עבורם לחם ובקשתו שתמשיך לחגוג אותם עם המשפחה היפה שהקימו יחד .

על קברו נישאו הספדים מרגשים. בין הסופדים היה גם רולנד, חבר לצבא ולחיים: "שמואל יקירי, בצער רב, צער עמוק, באנו לכאן להיפרד ממך. אתה היית מה שמוגדר ביידיש 'מנטש', פשוט בן אדם. היכרנו לפני חמישים ושבע שנים, למעלה משני שליש מחיי, כשעברנו יחד קורס קצינים. היית אדם מיוחד במינו. מעולם לא ראיתי אותך כועס או יוצא מגדרך, לא במסגרת הצבאית ולא במסגרת האזרחית. כל חייך היית איש נוח לבריות, מקרין מנהיגות שקטה, משרה אווירת רוגע, בלי לוותר על הנושאים שנראים לך חשובים. אני נפרד ממך בכאב גדול, אך מתנחם שבכך תמו ימי הסבל ויודע שיכולת להביט אחורה בגאווה ובסיפוק על מה שיצרת כאן – משפחה לתפארת, אהובה ואוהבת. לך לדרכך, תנוח בחלקת הטובים והישרים, אתה ראוי".

הבת חני נשאה גם היא דברים מעל הקבר: "אבא שלי היה הרבה דברים. הוא היה בעל מסור ואיש עבודה, הוא היה לוחם וגבר שפיו וליבו שווים, הוא היה אבא נפלא וסבא נהדר. זכיתי לגדול לצד אבא שפיזר אופטימיות נדירה, תקווה וחיוך גדול שלא הסגיר מאום מאותן זוועות שחווה. "בת שלושים ושש הייתי כששמעתי לראשונה על ההתמודדות, הקושי, האובדן והאומץ, אותו אומץ מלא חיות שגרם לאבא שלי לנצח את המפלצת. מהיכן שאב את עוצמות הנפש להניח לעבר? כנראה מהאמונה בעצמו ומיכולת המנהיגות שהייתה טבועה בו והאחריות הבלתי מתפשרת למשפחתו".

גם הבת נורית ספדה לו: "הצניעות, החיוך וגומות החן, היופי ממעמקי הלב שעיניך הקרינו, המזג שהקסים כל מי שהכיר אותך – היו כרטיס הביקור שלך. מעולם לא התפארת בדבר, אך בכל הזדמנות השמעת וסיפרת בגאווה על המשפחה שלנו , על אהבתך הגדולה לילדה-נערה אימא שלנו, שהייתה לרעייתך האחת והאהובה במשך ששים וארבע שנים של זוגיות מופלאה. "בטרם נשימתך פסקה זכינו שתפקיד בידינו רק זיכרונות מקסימים ,את כל הסיפורים שידעת לספר ואת שירת חייך אותה אנחנו באהבה ובגעגוע נעביר לדורות הבאים, היית ותמיד תישאר הגיבור האהוב שלנו מכל הגיבורים".

את הסיפור הזה ראוי לסיים בדברים שאמר שמואל עצמו בכל פעם שהוזמן ל "מתן עדות" בכל מקום אליו הוזמן, ובעדות המצולמת לארכיון שפילברג. בגרון חנוק ובעיניים נוצצות מבכי ואושר היה אומר "הניצחון שלי היא משפחתי, רעייתי בנותיי ובעליהן וששת נכדי.

בתום העדות, כשנשאל מה המסר שירצה להעביר לדורות הבאים, הוא לא היסס לרגע: "לשמור ולהגן על המדינה שלנו, על מנת שיהיה לעם היהודי בית בטוח ומה שהיה לא יחזור לעולם".