וועד הלשון והתסכול של דויד גרוסמן

בתחילת המאה ה-20, היה הישוב היהודי בארץ ישראל מלא לא רק בביצות, אלא גם בשפות. כובשים תורנים בארץ עזבו אך השאירו את חותמם, ערבית נמהלה ביידיש, עולי אירופה והמזרח העלו איתם לשונות רבות, הארץ מלאה ז'רגונים וביטויי לשון ייחודיים והישוב היהודי הפך לקיבוץ גלויות לשוני רוחש חיים ומבולגן.

ועד הלשון העברי

בערך באותו הזמן ובאותו עניין, הקים אליעזר בן יהודה את "ועד הלשון העברי (שבהתחלה נקרא חברת שפה ברורה) במטרה להשריש את העברית בפיהם של התושבים היהודים בארץ, ולמצב אותה כשפה הרשמית שתחליף את הבליל האימפרסיוניסטי המשתולל. בן יהודה הגה ממוחו הקודח מילים שהופצו ברחבי הישוב היהודי בכל דרך; פמפלטים חולקו, גרפיטי קישט את הרחובות והעברית הפכה נפוצה יותר ויותר. כמה שנים לאחר קום המדינה, עלה ה"ועד" כיתה והפך לאקדמיה ללשון העברית.

אליעזר בן יהודה האמין שסוד חיותה של לשון חיה צפון בכך שהיא קולטת מילים ומושגים מלשונות קרובות. הוא ביטל את גישת הבדלנים שביקשו לדבר רק עברית תנ"כית והתנגדו לחדירת מילים זרות לעברית, וטען שהם לא קולטים או שאינם זוכרים עד כמה רוויה העברית מלכתחילה בלשונות זרות. גישתו של בן יהודה הייתה לספח מילים כמעט מכל הבא ליד ולהעביר אותן תהליך קל של עיברות; להכפיף אותן למבנה, לתחביר ולצורות היסוד של העברית. ה"קובייה" וה-cube, ה"בסיס" וה- base ו"מסתורין" שעקבותיה מובילות היישר למילה mystery, הן זוגות מילים בעברית ובאנגלית שדומות בשל מקורן המשותף – הלטינית. גם ה"פיה" מקורה במילה לטינית- "fee", ממנה נגזרו גם ה-fay וה- fairy באנגלית, ה"שכל" לא במקרה דומה ל-school, שתיהן גלגולים רחוקים של ה-siklu   האקדית שמשמעה "חוכמה", וה"מברשת" היא עיברות של ה-burst  הגרמני וה- brush האנגלי.

ה"וועד" בראשותו של בן יהודה, המציא גם מילים חדשות המושתתות על פעלים עבריים. לפעמים הניסוי הצליח (חבר הועד יוסף קלוזנר טבע את המילים השימושיות "חממה" ו"חושניות") ולפעמים קצת פחות (קלוזנר גם חשב שכדאי להחליף את הז'קט ב"יעקובית"). ב"סיפור על אהבה וחושך" שואל אחיינו, הסופר עמוס עוז: "ומה בעצם הייתי לובש כל בוקר לולא העניק לנו הדוד יוסף את החולצה? […] ובמה הייתי כותב לולי העיפרון שלו? בחרט עופרת?". מטרת הוועד, ובהמשך מטרת האקדמיה, הייתה לתרגם כמה שיותר מחשבות לועזיות לכאלה שאפשר לחשוב גם בעברית, ולהמציא כמה שיותר מילים בעברית כדי שהעברית תוכל לבטא את מכלול המחשבה האנושית.

על הרחבת המחשבה שלנו.. בעברית

חוץ מהמילים שעברו "עיברות" ומאלו שהושתתו על פעלים עבריים, העברית גם קלטה מילים לועזיות בשלמותן, כאלה שהיום קשה להאמין שאינן צבריות מבטן, וגידלה אותן כאילו היו שלה. כשלוקחים "שלוק" לוגמים מים בגרמנית, כשלוקחים "ביס" נושכים בגרמנית ומי שמספיק גמיש לעשות שפגט גם מתעמל בגרמנית. גם הבטון, האוטו והטרקטור הן מילים גרמניות במקור. האווירון הוא בעצם avionצרפתי, שמיכת הפוך מחממת בפולנית והגזוז והיוגורט הם טורקים. חלודה, דיוקן, וילון, המנון, כרטיס, אכסניה, גרוטאה ועוד אלפי מילים – מקורן בשפה היוונית.

האקדמיה ללשון העברית ממשיכה גם היום במשימה לצמצם את השימוש שלנו במילים לועזיות. כיוון שיש 80,000 מילים בעברית לעומת כ-600,000 באנגלית לא תחסר לה עבודה. בפינת "שאל את רוביק" ב"זירה הלשונית" של רוביק רוזנטל מבקשים דוברי עברית תרגומים הולמים לעשרות מילים ומונחים שאין להם עדין מקבילות עבריות. בין היתר למילים , over-shooting mindfulness, mentor, nuance, retreat ועוד.

בלי ספק, לפעמים האקדמיה ממציאה לנו מילים שמצחיקות את האוזן, ושאין הרבה סיכוי להתנחלותם בלשון השגורה, "תחפיף" במקום שמפו למשל. מצד שני, חידוש הביטוי ג'אנק פוד ל"זלולת" ופאניקה ל"תבהלה", הוא מרענן ודי קליט. שלא לדבר על ה"גלשן" שהומצא רק בשנת 1981(!) ושבלעדיו דני סנדרסון לא היה יכול לכתוב את שיר הביץ' בויז הכי טוב מאז קום המדינה. במבט רטרוספקטיבי נראה שלמילות אקדמיה חדשות לוקח קצת זמן להתאקלם בנוף, אבל חלקן בהחלט מצליחות – משנת 1991 ועד היום הומצאו ה"יעפת" במקום הג'ט-לג, ה"זולתנות" במקום האלטרואיזם וה"סחריר" שתפש את מקומו של הספין.

דוד גרוסמן כתב פעם שעד שהומצאה המילה "תסכול" בשנות השבעים, ישראלים לא היו מתוסכלים אף פעם. הם היו רק עצובים, ממורמרים או מאוכזבים. ככל שמרבים את העברית ומעשירים אותה, המחשבה שלנו הופכת, לפחות בתיאוריה, למדויקת יותר, הולכת ומתדייקת.